אשמה עזה: המסר של הימים הנוראיים – להרגיש אשם זה להיות אנושי

המורכבות של חשבון הנפש בימים הנוראים

בכל שנה, בעיצומם של הימים הנוראיים, מתקיים טקס מעטפת קבוצתי בבתי הכנסת בארץ. מאות אלפי מתפללים מצטופפים, פותחים מחזורים ומכים על חזהיהם תוך כדי חזרה על נוסח הווידוי: "אשמנו, בגדנו, גזלנו, דיברנו דופי". עם זאת, רגעים לאחר מכן, רבים מרגישים דחייה מהנוסח הקולקטיבי הזה. בחברה אינדיוידואליסטית, קשה לעיתים לעכל את הרעיון של חרטה רבה על חטאים אובייקטיביים שאולי לא עשינו מיניה וביה.

לפי התאוריה הפסיכולוגית, ההתנגדות לרגשות אלו אינה סתם תופעה. היא משקפת כאב עמוק שיכול לנבוע מהתחושות הקשות שנושאים עימם האנשים בדורנו. המאה הפוסט-מודרנית שחררה אותנו מאמיתות מוחלטות, אך במקביל גרמה לנו להרגיש בודדים ולא בטוחים.

המאבק הפנימי מול חטאים ציבוריים

לחשבון הנפש של הימים הנוראיים יש גם פן ציבורי בלתי נפרד. תהליכים כמו מלחמת עזה מעוררים שאלות נוקבות על מוסר וחטאים לאומיים. "חטאנו, עווינו, פשענו אנחנו ואבותינו" – נוסח זה מזכיר לנו שחטאים לא מתקיימים רק ברמה האישית, אלא גם ברמה הלאומית.

המקורות היהודיים מציבים בפנינו אתגר: במדרש על שירת הים, מוחה ה' על כך שבני ישראל חוגגים בשעה ש"רבים ממעשי ידיו טובעים בים". זוהי תזכורת לכך שגם כאשר אנו מבצעים מעשים שנראים מוצדקים, علينا לא לשכוח את ההשלכות המוסריות של מעשינו.

פציעה מוסרית ורגישות אנושית

באופן שבו מובן תהליך החישוב הפנימי, ניתן להצביע על המושג "פציעה מוסרית" – מצבים שבהם אנשים חווים כאב נפשי בעקבות התנהגויות שמסתירות ערכים מוסריים עמוקים. פעמים רבות הפציעה מתעוררת דווקא במצבים שבהם אנו פועלים מתוך "הדבר הנכון", אך המחיר המוסרי שהפעולה כרוכה בה כואב. לדוגמא, כאשר אנו מקבלים החלטות שברקע שלהן נמצא צורך להגן על עצמנו, אנו עלולים לפגוע באחרים.

נכון, חשוב להבחין בין הצדקת הדרך לבין יכולתנו להרגיש. גם כאשר אנו משוכנעים שהמלחמה צודקת, חייבים אנו לשמור על רגישותינו – אין להאדיר את המעשה עד כדי אטימות לב. המקרא מדגיש את הסכנה שבהתנקשות ברגשות – "ערלת הלב" היא האיום האדיר שניצב בפני כל אחד מאיתנו.

התמודדות עם המציאות

אין כוונה כאן להילחם נגד העשייה או להציע טון של אשמה עצמית, אלא להדגיש את החשיבות של שהייה ברגש. יש לחוש את הכאב גם כאשר אנו פועלים מתוך תחושת צדק. עלינו לא להפסיק להרגיש; גם בזמן קבלת החלטות קשות, כמו מלחמה, יש לתת לעצב ולתחושת האבל מקום במחשבותינו.

במקום לומר "אשמנו" מתוך כפייה, נבחר לומר את המילה מתוך בחירה; נבחר להרגיש אנושיים, להזכיר לעצמנו שכל פעולה נושאת עימה מחיר ומשמעות.

אם נצליח לשמור על הרגישות שלנו, נוכל להיות לא רק חברתיים אלא גם מוסריים, ולבצע חשבון נפש שיכול להנחות אותנו לעתיד טוב יותר.