מנגנון ההדחקה הלאומי שלנו נסדק
זיכרון הקורבנות
תום רוטשטין ז"ל, חייל בן 22, נהרג ביום שישי האחרון יחד עם שלושה חיילים נוספים בקריסת מבנה בחאן-יונס. אמו תיארה את בנה, שגובהו כמעט שני מטרים, כ"ילד שהיה ואיננו" – מחזה שהפך להיות מציאות כואבת שמדינת ישראל מתקשה להתמודד עמה. גופתו של תום לא נותרה בעוצמת הפיצוץ, וצעקתה של אמו מהדהדת ברחבי הארץ.
הצבא והחברה הישראלית
במהלך חמישה ימים בלבד, אנו עדים לעלייה מדאיגה במספר החיילים שמאבדים את חייהם. שמונה חיילים, שמגיעים מקיבוצים ומושבים, נפלו בקרבות תוך כדי שירותם הצבאי. הציבור חי במצב של הדחקה, המנוגד ליכולת להתמודד עם עוצמת האובדן והכאב. כאמור, אלו טראומות קשות לחברה צעירה מדור לדור.
דיסוציאציה חברתית
הדיסוציאציה היא מנגנון הגנה נפשי שנמצא בשימוש בקרב אוכלוסייה בלתי מרוצית.us; תחושת חוסר אונים מתחלפת לניתוק, אך ההדחקה היא זו שמאפשרת לחיים להימשך. עם זאת, כמו כל מנגנון הגנה, יש גבול – והמחיר על כך משתלם על ידי שמירה ארוכת טווח על פגיעות חברתיות.
חובות המדינה והציבור
מדינת ישראל היא אחת מהדמוקרטיות המעטות שיש לה צבא עם חובת גיוס שנושאת על כתפיה מחירים כבדים. הפוליטיקאים והדרג הביטחוני לא יכולים להמשיך במלחמות תוך חוסר שקיפות עם הציבור. הצורך לבנות אמון מחדש בין החברה לבין הממשל הוא קריטי, במיוחד במציאות של פירוד וחוסר סולידריות.
הצורך בדיאלוג
האמון בין הציבור למוסדות השלטון נפגע כאשר השרים מתווכחים זה עם זה בנוגע למדיניות הביטחון, בעוד שהחיילים נשלחים לקרב. דיאלוג כנה בנוגע לעלות המלחמה ולכבודם של הנופלים הוא חיוני כדי להבטיח את העתיד של החברה הישראלית.
סיכום
תהליך ההדחקה לא יכול להימשך לעד. המדינה ומוסדותיה צריכים להתמודד עם המציאות כולה, לנהל שיחות פתוחות וגלויות ולטפח תחושת סולידריות. זו הדרך הנכונה להמשיך קדימה, בייחוד לאור ההפסדים הכבדים שחוותה החברה הישראלית לאחרונה.