2025-02-20 22:05:00

איזו תקווה יכולה לצמוח במקום שבו נחטפים תינוקות עם אמא וחוזרים בארונות?

ארבעה ארונות מגיעים לישראל

ארבעה ארונות הגיעו אתמול לישראל, והאירוע ליווה בטקס של חמאס, אשר נודע כציני ומביש. ילדים קטנים עמדו לצד מחבלים חמושים וצפו בארונות, המייצגים את האזרחים הישראלים החפים מפשע שהיו ואינם. המבוגר שבהם נחטף בגיל 84, והצעיר שבהם בגיל תשעה חודשים.

הקונפליקט ותחושת האובדן

אובדן זה מעורר כאב עמוק ובוחן את תחושת התקווה שנדמית כה מאוימת. ארבעת הנחטפים, כולל אם עם ילד בן ארבע, מייצגים את חסרי הישע מכל הדוקטרינות, ואינם נחשבים לאויבים אלא לקורבנות. כל אחד מהם מהווה סיפור אישי שבור, המשתקף בכאב קולקטיבי.

עודד ליפשיץ ז"ל, שנחטף מביתו בקיבוץ ניר עוז, היה פעיל שלום שהתנדב בארגון "בדרך להחלמה", שהיה עוסק בהסעות פלסטינים לטיפולים רפואיים בישראל. כל זאת מעורר מחשבות על הקשרים האישיים שנגרמים על ידי הסבל והטירוף שמתרחש במציאות זו.

השפעת האירועים על המשפחות והציבור

הכאב הזה מורגש בעוצמה רבה יותר, במיוחד לאחר יותר מ-500 ימים של כאב נפשי כרוני עבור הציבור הישראלי. התמונות של שירי ביבס ובניה, כפיר ואריאל, הפכו לחלק בלתי נפרד מהזיכרון הקולקטיבי מאז ה-7 באוקטובר.

בעוד הציבור עורך השוואות בין חוויות אחרות של אמהות וילדים שחיים את חייהם בשגרת יום-יום, המציאות מכתיבה שלא ניתן להישאר אדישים. השבתות, החגים, ימי ההולדת והאירועים המשמחים צוברים עוצמה אחרת כאשר אנו נזכרים בקורבנות.

מסקנות ושאלות לעתיד

לא ניתן להימנע מהשאלות המטרידות: איזו תקווה יכולה לצמוח במקום שבו נחטפים תינוקות עם אמא וחוזרים בארונות? האם ניתן לקוות לעתיד טוב יותר, או שמדובר בכאב בלתי נגמר שמלווה אותנו תמיד? בשעה שהציבור עוסק בהכנה לאובדן וההשלכות, יש להבין שהתהליך הוא לא רק אישי אלא גם ציבורי, ולכל אחד מאיתנו יש מקום על המפה הזו.

תגים

נחטפים, חמאס, כאב נפשי, אובדן, ישראל, משפחות, שלום