2025-02-26 19:14:00
המכתב שלא יקרא לעולם – לזכרה של שירי
תחושת כאב לאומי
לאור האירועים הקשים והטראגיים שפקדו את מדינת ישראל בשבועות האחרונים, אנו מוצאים את עצמנו מתמודדים עם כאב קשה ואובדן שלא ניתן לתאר במילים. במיוחד בולטים במחשבותינו המקרים של שירי, אריאל וכפיר, אשר נחטפו באלימות אכזרית ובאפת אכזרית. במשך 509 ימים, ימי מחזה איומים בעקבות הפתיחה המרה של "שערי הגיהינום", לא היה יום שבו לא היו מוחזקים במחשבותינו.
רגעי חטיפה ואימה
סיפורים רבים זורמים אלינו בתמונות קשות ועצובות, חקוקות בזיכרון הלאומי. כל תמונה מספרת עדות לכך, שבעקבות מעשה שפל המתרחש בצל פחד ואימה, נאלצת אמא להדק את ילדיה אל ליבה, עוטפת אותם בשמיכה דקה, תוך ניסיונות בלתי נלאים להגן עליהם מהזוועה שסובבת אותם. אלה רגעים של בלבול, של הלם, של חוויות שאין בהן מקום להבנה אמתית.
חטיפת הורים וילדים
בעוד שירי אוחזת בשני ילדיה, היו סביבה גברים חמושים, צעקות בערבית ורעשי ירי. רגעים אלה, בהם לוחשת שירי לתוך עיניהם של ילדיה את המילים שלא יכלה להשמיע בקול, אין בהם רק סיפור של חטיפה, אלא את תמצית הפחד עמוק בעקבות אירועים שנחתכו מהקשר וממחזור החיים.
שבר החיים
ירדן, בעלה של שירי, עובר את הגבול ומקווה לחזור לחיים שהשאיר מאחור. עם זאת, כשהסיפורים לא מגיעים ובשורות כואבות נשמעות בעוז, הוא עומד בפני מציאות חדשה שבוררת אכזבה ותהיות. ברקע נשמעות קריאות שמחה ודמעות מחסדות, הישרדותו היא קרן אור בתוך החושך. אך עדיין, היות והחיבוקים סביבו כה מתוחים, המילים הקשות שלא נאמרות גורמות להטריד את נפשו הכואבת.
מסרים של שכול ואובדן
בשעה שהמשפחה נרצחה, המילים חותכות ונשמעות כמו מסר חמור ואכזרי. הכאב ההולך ומצטבר הוא בלתי ניתן לתיאור, והוא מעלה רוחניות של עוררות ציבורית. המטרה היא לא רק לזכור את האובדן, אלא גם להוקיר את צוואתם ולקבוע את הזיכרון בעמקי הלב.
מסקנה ציבורית
באמצע כל הכאב והסבל, ההתעוררות הציבורית מהוה עדות לכך שהם ניסו למחוק אותנו מההיסטוריה, אך לא הצליחו. ישראל עומדת על הרגליים, המוחים זועקים על הכאב המשותף, והלבבות נצבעים בכתום, תזכורת לכאב שאין לו סוף. אנחנו מזכירים את שירי, את ילדיה, ואת המאבק המתמשך נגד אלימות וכאב.
מונחית: עו"ד איילת רזין בית אור, מייסדת שותפה ומנהלת "קרן ניצן" לקידום נשים ושיוויון מגדרי.
Tags: חטיפה, שכול, כאב לאומי, זיכרון, אובדן, ישראל