הצלחה מסוכנת: מה נעשה עם ה"ניצחון" בשדה הקרב?

מבוא

ההצלחות הצבאיות של ישראל, מאז מלחמת ששת הימים ועד לעימות עם איראן, בטאו תחושת עליונות והאמונה בכוחו של הפתרון הצבאי. אך דווקא במצבים אלו, רגעי העוצמה הובילו לרחיקת לכת מההכרעות המדיניות הנדרשות, ולכיבוש מתמשך שעלול להחמיץ הזדמנויות היסטוריות.

הפתעות אוקטובר

היו היו שתי "הפתעות אוקטובר" מכוננות. הראשונה בשנת 1973, כשהצבאות המצריים והסוריים הפתיעו את ישראל ביום הכיפורים, והשנייה בסתיו 2023, גם היא במהלך חג יהודי מקודש. שתיהן נתפסות ככישלונות מדיניים ומודיעיניים מהדהדים, שהותירו את ישראל חסרת אמון בעצמה ונגררו לתגובות נפשיות לאומיות קשות.

כישלונות מעצבנים

פספוסי המנהיגות הישראלית לא נבעו מעיוורון אלא מקוצר ראייה, שהיה תוצאה ישירה מהצלחות קודמות. הכשלון הגדול במלחמת ששת הימים טמון בשיכרון הכוח אשר ביטל את הצורך בהיבטים מדיניים. במקום לנצל את ההצלחה כדי לקדם שלום, נוצרו התנחלויות וכיבוש ארוך טווח תוך שלילת זכויות.

הסכם השלום עם מצרים

הסכם השלום שנחתם עם מצרים ב-1979 היה הזדמנות ייחודית להתחדשות, אך ישראל לא נצלה אותה כראוי. ההסכם הפך להצדקה לקיפאון מדיני, ולא לנקודת המוצא לדרך חדשה.

האתגר האיראני

כעת אנו עומדים בפני "הצלחה" נוספת: מלחמת 12 הימים עם איראן, שמציגה הישגים צבאיים מרשימים. אך השאלה הבעייתית היא האם גם הפעם ניתקע באשליית הכוח בלבד, תוך הזנחת הצורך בהידברות מדינית עם האויב, ואילו האיומים ימשיכו לגדול בשולי הפוליטיקה הישראלית.

לקחים מההיסטוריה

ההיסטוריה מלמדת כי ניצחון צבאי ללא מהלך מדיני עלול להוליד בעיות חמורות לעתיד. מה שמתחיל כהצלחה קרבית עשוי להתגלות כהחמצה של ההזדמנות לשינוי. כדי לא למעוד שוב, עלינו לשאול את עצמנו: לא רק האם הצלחנו, אלא גם מה נעשה עם ההצלחה הזו?

סיכום

כפי שמעידים הניסיון וההיסטוריה, ממשלות ישראל חייבות להכיר בכך שהצלחה בשדה הקרב אינה מספקת תשובות לכל הבעיות. היכולת לתרגם הצלחות צבאיות למהלכים מדיניים חיוניים היא המפתח לעתיד טוב יותר. כל ניצחון במלחמה ללא צעדים מדיניים עלול להיות זרז לבעיות חדשות שיתגלעו בעתיד