דוקאס מרי וראביי דניאל שונבוך דנים ברצון לחיים מול הרצון למות

פן של רוע שאי אפשר לתאר

התקפה המתרחשת בבוקר לא הייתה סתם פרץ של אלימות; זוהי חגיגה מכוונת של המוות. אונס, עינויים, חטיפות ורצח נערכו בהנאה סדיסטית. דוקאס מרי, מחבר הספר "על הדמוקרטיות וכיתות המוות: ישראל ועתיד הציביליזציה", מציין כי שכבת הרשע הנוספת הזו חורגת מהאכזריות הפיזית, ומגלה דחף לסגוד למוות בליבת המגמה העצמית שמתארות חמאס. הוא טוען כי עלינו להסתכל על פעולותיהם לא רק כמעשי טרור אלא גם כהבעות של "כת מוות" מודרנית – תנועה המחשיבה את ההרג כמטרה קדושה.

מילוי החלל הקיומי

בהתבסס על תובנותיו של ויקטור פרנקל בדבר "הוואקום הקיומי" – הריק הרוחני שמונע מאנשים ללא משמעות, מרי מזהיר כי הניהיליזם יכול לשמש כשער לאידיאולוגיות הרסניות. בסרטון, הוא וראביי שונבוך משקפים כיצד צעירים במוסדות אליטיים, שמהלכים בחוסר מטרה, לעיתים נמשכים לפנדמנטליזם. כאשר זהות ושייכות מגיעות במחיר חיי אדם, "החלקים החשוכים ביותר של הנפש האנושית" מקבילים, שולטים על תשוקות לא ממומשות למשמעות.

למרות זאת, ה-7 באוקטובר גם הדגיש את הביטויים הגבוהים ביותר של הקרבה עצמית. מרי מספר על סיפוריו של גיל: אב שהשליך את עצמו על רימון כדי להציל את בניו בני העשרה. בהתאם לכך, הוא מציין כיצד מחבל פתח בשלווה את המקרר לאחר הרצח, מה שמדגיש את הקרבה המפחידה בין הגבורה החייה לאכזריות חסרת רחמים.

דוגמאות נוספות כוללות צעיר בפסטיבל המוזיקה נובה, שבסיכון חייו, הסיע זרים למקום בטוח במספר נסיעות – כל חזרה היא עדות לבחירה: חיים ולא מוות.

פיצוח המנטליות של "כת המוות"

מה הפסיכולוגיה המניעה אידיאולוגיה שמתעלה על רצח mass? מרי חוקר את הפנדמנטליזם המילניאלי של חמאס, ומציין את אמונתו כי "דם ומוות מסוגלים לטהר". הוא פורש הקבלות לכתות מוות אחרות – נציונל-סוציאליזם שבראשן – שבהן הושמד כעם נחשב לפתרון האולטימטיבי לרעות חברתיות. מרי מזכיר גם את המקסמה של הסופר הרוסי וסילי גרוסמן: "תגיד לי את מה שאתה מאשים את היהודים, ואגיד לך במה אתה אשם". בהיגיון הזה, כל האשמה שהוטלה על ישראל – קולוניאליזם, רצח עם, עליונות לבנה – משקפת את הפשעים של המוקיע.

ליל שישי ששינה הכל

בין הכאוס, חווה מרי רגע שהוא מתאר כחוויית חיים משנה: ערב שבת. חיילים חזרו מהבסיס, משפחות התכנסו סביב השולחן, וכל אחד הרים כוס לחיים – "לחיים" – למרות האיומים המתמשכים של רקטות. בריטואל פשוט הזה של ברכת יין ושיתוף תודה, אומר מרי, הוא ראה את כוח הדמוקרטיה האמיתי: חיבוק קהילתי של תקווה ששום כמות של טרור לא יכולה extinguish. אם קריאתה של חמאס היא "אנחנו אוהבים את המוות יותר ממה שאתם אוהבים את החיים", אז דמוקרטיות חייבות להכריז על ההפך.

מרי וראביי שונבוך מדגישים כי "לאהוב חיים" איננו רגשני אלא אסטרטגי: זו המקור לעמידות. האם זה תחת רקטות, מפגש בשבת תחת צללים של אזעקות, או סימון בר מצווה לאחר לווית חייל נופל, הישראלים מאשרים חיים מידי יום – ובכך, הם מוכיחים את כוח הדמוקרטיה המתמשכת.

גישור בין פרנקל למשבר העכשווי

עבודתו של ראביי שונבוך, "ויקטור פרנקל והפסיכולוגיה של הנפש", מספקת מסגרת נחשבת להבנת הרגע. פרנקל חינך שאפילו במחנות החשוכים ביותר, אנשים שמוצאים מטרה שמעבר לעצמם יכולים לעלות מעבר לסבל. שיחת הווידאו בין מרי לשונבוך משלבת את הלוגותרפיה של פרנקל עם עדויות בזמן אמת, מעניקה לצופים תובנות פסיכולוגיות ועידוד רוחני.

מדוע הסרטון הזה חשוב

שיחה זו היא הרבה יותר מאנליזה אינטלקטואלית – היא שיחת קריאה לכל מי שחושש לעתיד הציביליזציה. על ידי חשיפת הסכנות הקיומיות של כת המוות של חמאס והדגשת סיפורים של אומץ יוצא דופן, מרי ושונבוך מזמינים כל צופה לאשר חיים עם מטרה מחודשת