הגיע הזמן שזה ייגמר: דאגה לחטופים בעזה

כאב שאין לו תחליף

בשבת בבוקר, לפני 588 ימים, אמר לי גיאצ'וק שלי בפעם האחרונה: "אבא, אני אוהב אותך". מאז, אני חווה פחות מכל דבר: פחות נושם, פחות אוכל, פחות ישן ופחות חי. זהו כאב שהולך ומתרקם בכל יום שאני ממתין לשובו של בני .

בני, כמו 58 ישראלים אחרים, חטופים בעזה. חלקם לא יחזרו, ובני חייב לשוב לקבורה בארץ. אני דואג לא רק לו, אלא גם לחוטפים אחרים שעדיין בחיים. הם אינם סתם מספרים ברשימות שמתעדכנות, אלא בני אדם – ילדים, אחים והורים – שממתינים לשוב לביתם.

דאגה מפעולות צבאיות

ראש הממשלה והצבא מבצעים פעולות בעזה באזורים שבהם יש סיכון לחטופים. דבריו של הרמטכ"ל שציין כי התמרון עלול להביא לאובדן חטופים, מעצימים את תחושת החרדה בקרב המשפחות. מבצע צבאי נוסף, שעלול להוביל למותם של החטופים, הוא בלתי מוסרי, אנושי ואין בכך אופי יהודי.

קריאה למשאל עם

אני קורא לממשלת ישראל להפסיק את תכניות המבצע הצבאי. הגיע הזמן לאפשר לעם הזה להכריע על עתיד חטופיו. בתום החזרת החטופים, נוכל לעסוק בשיקום המדינה ולבנות חברה שבה כל אחד נושא באחריות.

חברה של אחריות

מדינה שבה חברי הממשלה וכל חלקי החברה נושאים בנטל היא הכרחית. אנחנו חייבים להבין שאם חס וחלילה יקרה משהו לאחד מאיתנו, כולנו נעשה הכול כדי להחזיר אותו.

היום, 588 ימים אחרי שגיאצ'וק שלי חזר לי עם אהבה, אני חווה פחות ואני מקווה שהזמן הזה ייגמר. אני מאחל לעצמי ולכולנו את מה שמגיע לנו – ביטחון ושקט נפשי. אם טעינו, הגיע הזמן לתקן