דיון על מצב המצב בעזה ואי השוויון המדובר

מבוא

השיח הציבורי בישראל סביב מצוקת עזה נמשך כבר זמן רב, והוא מזוהה כמסגרת שמחזקת את חמאס ופוגעת בחטופים. בעיצומו של הקונפליקט, חמאס עושה שימוש בתושבי עזה כמגן אנושי, תוך שהוא משעשע את המצב הקשה של התושבים כהסחת דעת לתשומת הלב הבינלאומית מהסבל של החטופים הישראלים.

עיוות המוסר במצוקת החטופים

שיח על רעב בעזה, בעיצומו של משבר החטופים, מציב את המוסר היהודי באור מחמיר. משא ומתן עם חמאס על המשך החזקת החטופים והרגשת החמלה כלפי תושבי עזה גורם לחשש כי הוא מחזק את האויב ומסכן את חיי אחינו השבויים. המוסר היהודי מורה לקדם את שחרור החטופים על פני דיונים על מצב התושבים בעזה.

שאלת העוולות

לפי טענה זו, כל דיבור על סבלם של תושבי עזה, ובמיוחד כאשר מדובר על "קמפיין ההרעבה", מקרים של חוסר צדק מהווה סכנה אמיתית לחטופים. מדובר בנפילה לתוך המלכודת של תעמולה אויבית, כאשר המיקוד משנה פוקוס לעדכון הציבורי בנוגע לשבנינו.

חובת ההצלה

חובתנו המוסרית והחוקית היא להחזיר את החטופים שמהווים קלף מיקוח בידי חמאס. כל יום שעובר, הביקורת והלחץ מופנים כלפי ישראל בלבד, כאשר חמאס עשוי להמשיך את הלחץ במטרה להרוויח זמן. במצב כזה, הציבור הישראלי מתבקש להדגיש את הצורך להחזיר את החטופים הביתה, לפני ששיח זה יעבור לזירות אחרות.

המשמעות של שחרור החטופים

אך בפועל, אם החטופים ישוחררו, גם תושבי עזה יוכלו לחזור לשגרתם. זהו מצב win-win – אך תחילה יש להתמקד בהצלת אחינו השבויים. רק כאשר החטופים יחזרו הביתה, נוכל לפנות לדיונים אחרים.

סיכום

הדיון על מצוקת עזה חייב להיות מושרש בהבנה שהחטופים הם עיקר הבעיה ושהשיח על מצבם של תושבי עזה בשעה זו מסכן את חייהם של השבויים שלנו. המוסר היהודי דורש מאיתנו להתאחד למען הצלתאחינו ולקבוע כי דמם של החטופים קודם.