הכאב הלאומי והזיכרון הישראלי

החור בלב ובחיים היומיומיים

בימים אלו מתמודדת ישראל עם אובדן כואב של מעל 900 חיילים, והשפעתם ניכרת בכל תחומי החיים. כל חייל היה ילד או נער, משאיר מאחוריו משפחות וחלומות. בבתי הספר, במרכזים הקהילתיים והרחובות, התמונה המזוהה כיום היא של תמונות ילדים מתוקים שמחייכים מהקירות, בסמלים של זיכרון המתרכזים בסטיקרים המוצמדים ברחבי הערים. הם מייצגים את ההיסטוריה הלאומית של דור שנלחם במלחמת השחרור השנייה, ותזכורת כואבת למחיר הכבד ששולם.

זיכרון והנחלה של מוות

בעבר הלא רחוק, משפחה ישראלית שזכתה להיראות בשפעת הטיולים בחו"ל, ניסתה לשלב את זיכרון האב שנפל בלבנון באירוח הכמיהה. ילד בן 11, בנו של החייל, מצא דרך להביע את אהבתו ותשוקתו להנציח את אביו על ידי הדבקת מדבקה עם דמותו באחד המקומות היפים בסיור. התמונות שהאם שיתפה בסיפורת של הרגע נתפסות לקולקטיב הישראלי כעדות לחוסן האנושי.

פערים בין התחושה להנהגה

עם זאת, לא כל התושבים חשים שההנהגה משקפת את הכאב והתחושות המורכבות שאופפות את הציבור. מדברים על תחושות חוסר ההלימה בין המצב הקשה של הציבור לבין התבטאויות המנהיגים. בעידן שבו הממשלות מדברות על פרויקטים רחבי היקף, הפער בין ההצהרות לבין הכאב והאובדן היומיומיים רק הולך ומתרקם.

קריאה להיות ראויים

הצעירים שהקריבו את חייהם השאירו מאחוריהם לא רק משפחות אבל גם מסר ברורה לדור הבא: לדאוג לכך שהמותם לא יהיה לשווא. המילה "להיות ראויים" מונחת מאחורי ההנחה של בניית מדינה מתוקנת שבה ימשיכו לקוות ולחיות מבלי לשכוח את העבר.

בתוך הכאב, ישנה גם תקווה. ישראלים רבים חפצים להתקדם, להביט קדימה לצד הצער, לטעום מהעולם ולבנות עתיד טוב יותר. בעת שהרוח של הנופלים מלווה כל צעד, ישנה תחושה שהעם הישראלי לא יפסיק להילחם למען מה שמעניין אותו – חיים מתוקים ומשגשגים.

נכון לעכשיו, לצד האובדן, הדברים שזוכרים את אותם חיילים, כמו הסטיקרים ברחובות, מעבירים את המסר החשוב של זיכרון, אהבה וחזון לעתיד. עלינו להמשיך ולהיות ראויים לשם כל האנשים שמסמלים את התקווה והאהבה לעם ישראל.

פורסם לראשונה: 00:00, 06.10.25