לא חגיגה של אחדות, אלא מסחרה על דם ואפר
הטקס שחרג מהצפיות
טקס הדלקת המשואות השנה, שיתקיים ביום העצמאות, מתמודד עם ביקורת חריפה שמדברת על ירידת ערך חסרת תקדים של האירוע הממלכתי. המדובר בטקס שזאת אמורה להיות חגיגת האחדות של האומה, אך תחת השפעות פוליטיות רבות, נראה כי המשמעות המקורית נעלמת.
טריגרים פוליטיים
בעקבות פרסומים בתקשורת, הכיוונים שנטל הטקס השנה ייחודיים. בראשם עמדו מותחנים פוליטיים, כגון מתקפה בשידור חי נגד הרמטכ"ל וחרמות על בכירים במערכת הביטחון. התנהלות זו עוררה תהיות רבות בנוגע לאותנטיות ולמהות של הטקס.
מירי רגב ומפרט המשואות
שרת התחבורה, מירי רגב, קיבלה את ההחלטה להרחיב את מספר המשואות מ-12, המסמלות את שבטי ישראל, ל-36. על פי הדיווחים, זהו מהלך שנועד לכלול קהלים מגוונים יותר ובמקביל להסביר חוויות וסיפורים, אך לאינטראקציה זו יש גם צדדים ציניים.
האם מדובר בהפקה אמנותית?
למעשה, התוצאה הסופית של ההתנהלות מראה על ניסיון לאחד בין הקבוצות השונות בישראל על מנת להימנע מביקורת. האם זה סביר לפזר משואות כה רבות? יש הטוענים כי מדובר בניצול ציני של רגעים כואבים למטרות פוליטיות, ובכך הזמינו שינוי בתפיסת הממלכתיות של הטקס.
פרופגנדה במרכז המערכה
מדובר במעגל סגור של פוליטיקה וטקסים, שמקשה על יצירת סמליות אמיתית. פרופגנדה במובן החיובי יכולה לשמש כלי לגישור בין בני עמים, אך כאשר היא מגיעה בגרסה פופוליסטית כל כך, זה רק מוסיף לתחושת הציניות בחברה.
מה עלה בגורל הטקס הלאומי?
לסיום, אם מישהו תהה כיצד יתכן שטקס כה ממלכתי כמו הדלקת המשואות הצליח להיתפס כמשהו חסר ערך – ברקע מתנהלת מלחמה אמיתית על הנרטיבים הפוליטיים של ישראל. במצב זה, הטקס לא מצליח לשרת כמוקד של הזדהות ושל אחדות, אלא בדיוק ההפך, חלל שהולך ומתרוקן מההיסטוריה.