1985-2025: ארבעים שנה לתוכנית הייצוב – זמן לייצוב חדש, חברתי
רקע היסטורי
ביולי 1985, קיבלה ממשלת ישראל החלטה דרמטית במטרה לבלום את ההיפר-אינפלציה שחדרה לשוק, והגיעה לרמות של מעל 400% בשנה. החלטה זו נבעה מהצורך להציל את הכלכלה מקריסה ולהשיב את אמון הציבור במוסדות המדינה. תוכנית הייצוב הכלכלית נוצרה בשיתוף פעולה נדיר בין הממשלה, בנק ישראל וההסתדרות, והייתה עסקת חבילה שכללה הקפאת מחירים ושכר, קיצוץ חד בהוצאה הציבורית, מיסוד משמעת פיסקלית והתחייבות לריסון מוניטרי.
תוצאות תוכנית הייצוב
בתוך חודשים ספורים, האינפלציה ירדה במידה ניכרת והמשק נכנס לתוואי של יציבות וצמיחה. עם זאת, התוכנית לא הייתה חפה ממחירים חברתיים: שכר נשחק, מספר המובטלים עלה, והפערים החברתיים התרוממו.
אתגרים עכשוויים
עבור ישראל של 2025, האתגרים הם שונים בתכלית. במקום אינפלציה, אנו עדים ל"אינפלציה של שסעים" פוליטיים, אזרחיים וחברתיים. אמנם המשק מציב תגובות מאקרו-כלכליות חיוביות, אך החוסן המערכתי של המדינה מתערער. חוסן זה כולל אובדן אמון במוסדות המדינה ופוליטיזציה של השירות הציבורי.
הפערים הכלכליים והא.regionאליים ניכרים, כאשר מדד ג'יני לאי שוויון גבוה מהממוצע במדינות המפותחות. שיעורי העוני, במיוחד בקרב ילדים, מצביעים על משבר מתמשך. מערכת הבריאות קפאה, התחבורה הציבורית צמודה לתקציבים חסרים, והחינוך בפריפריה נחות בהשוואה למרכז.
האתגר המרכזי
האתגר של היום אינו רק התמודדות עם אינפלציה, אלא עם שחיקה מתמשכת האמורה לשחזר את האמון הציבורי והחוסן החברתי. נדרש "ייצוב 2.0" שמטרתו לא רק להציל את הכלכלה מכל התמוטטות, אלא גם למנוע קריסה שקטה של החברה הישראלית.
הצורך בתוכנית ייצוב חדשה
לפיכך, נדרשת תוכנית ייצוב חברתית-מדינתית שתשיב את מרכז הכובד לחיזוק החוסן הלאומי. תוכנית זו צריכה להתבסס על שני עקרונות מרכזיים:
- הקטנת אי השוויון וקידום סולידריות אזרחית – שיקום האמון בין הציבור לארצות השלטון.
- השקעה בתשתיות חברתיות – במיוחד בתחומים כמו חינוך בגיל הרך, תחבורה ציבורית בפריפריה ובריאות קהילתית.
תוכניות שיקום ממוקדות
יש להפעיל תוכניות ייחודיות לנוער בסיכון, לקדם אקדמיזציה לאוכלוסיות חרדיות וערביות, ולהשקיע בעסקים קהילתיים ויישום הכשרה מקצועית בפריפריה. כל אלה צריכים להיות משולבים במדדי תפוקות ותוצאות שיבטיחו הצלחה כלכלית.
מסקנה
כעת, הבחירה של ישראל היא לא רק בכיוון כלכלי, אלא גם שינוי ערכי. חזרה אל רעיון האחריות ההדדית עשויה להצעיד את החברה אל עתיד משופר שבו הצלחת הפריפריה היא חלק מהצלחת המרכז. ההשקעה באנשים ובקהילות, לצד אחריות ממשלתית מחודשת, היא המפתח להבטחת יציבות חברתית וכלכלית לישראל.
לסיכום, בחסות השיח הציבורי המתהווה, קיימת הזדמנות לרתום את האתגרים הנוכחיים לפיתוח תוכנית ייצוב חדשה שתתחייב לערכים ארוכי טווח, סולידריות, ועתיד טוב יותר לכלל האזרחים