יש את העולם ויש אותנו

הקשר המתערער עם הקהילה הבינלאומית

בזמן שהעולם חותר לפיוס ובחינה מחדש של קשרים, ישראל מוצאת את עצמה במצב גובר של עומק פוליטי וכלכלי. קנדה, צרפת ובריטניה מאיימות להטיל סנקציות על ישראל אם המלחמה המתרקמת לא תסתיים, כאשר גם הנשיא לשעבר דונלד טראמפ לא פוסל אפשרות לנטוש את המזרח התיכון בנסיבות דומות.
יחסי ישראל עם האיחוד האירופי נתונים גם הם בסכנת התערערות, כשחזית בינלאומית המתארגנת במטרה להשעות את המדינה סוחבת את הסיכוי למבוי סתום בעידן של תסכול בינלאומי.

ניתוק מהמחזיק

המציאות המורכבת בארץ מעידה על כוונות של מנהיגים לנתק את ישראל מהעולם החופשי. תהליך זה כולל התרחקות מערכים גלובליים דוגמת חמלה ומוסר, מה שמוביל להתנתקות פיזית בקשרים שונים, כמו טיסות, קשרים ממשלתיים ומדדי דירוג אשראי. המנהיגים חורטים על דגלם את הניווט העצמאי, מה שמעורר את השאלה: האם אנו מתקדמים בזמן שהעולם נשאר מאחור?

עימותים ומרחקים

שיח זה מציף את השאלה לגבי המסע שלנו בחלל החיצון, בעידן בו אין מצפן ברור. בעוד העמים האחרים חווים את החיים בצורה חשובה, ישראל נתפסת כעם לבדד ישכון. האירועים ההיסטוריים שעברנו, כמו 7 באוקטובר וחומת מגן, לא ידועים לאומות אחרות, ומעוררים את הספק האם דווקא בגלל ההתמודדות עם התלאות אנו מאבדים את היכולת לשפוט את המציאות.

הדרך להרחבה ושיקום

קיימת דחיפות רבה לשקם את ישראל ולהחזיר את התקשורת והקשרים עם העמים הסובבים. כל צד עלול ללמוד חשוב מהשני, ולראות את הפערים בדיאלוגים סביב קודים תרבותיים וערכים משותפים. המסר שעולה הוא ברור: יש לתמוך בחיבור מחדש עם העולם, ולא לשרוף גשרים.

השאלה העיקרית נותרת: האם אנו מסוגלים לשמוע את הקריאה הזו, ולשוב לשולחן השיחות מתוך יעד משותף, כמדריך ומוביל לעתיד טוב יותר? זה הזמן לפנות למסלול חדש, בו ישראל לא רק שורדת אלא גם משתלבת באופן פעיל ויעיל בחיי העולם