היום האמון אף אחד – לא במדיה, לא בממשלה ולא במנהיגים כי הם שיקרו

אובדן האמון בציבור

בימינו, התחושה כי הציבור אינו יכול לסמוך על המידע המתקבל ממקורות שונים גואה. התחזקות תחושת חוסר האמון נובעת מכך שאנשים מרגישים שהובלו שולל על ידי המידע שהוצג להם, ובמיוחד על ידי הגופים המובילים במדינה. השיח הציבורי משקף את חוסר האמון הזה, שבו אנשים מתחילים לגבש דעות שנובעות מתסכול יותר מאשר מהבנה מבוססת.

השפעת המידע המוזר

מדיה חברתית וחדשות כוזבות הפכו להיות חלק מהווי היומיום. הם משבשים את אופי המידע הנגיש לקהל הרחב ומובילים לשיח מעוות. כאשר הציבור רואה חוסר עקביות בגבולות המידע, המידע המתקבל הופך פחות אמין. התופעה הזו מקושרת גם להתפרצות מחלות ומדיניות ציבורית, שבהם הפרת ההבטחות והמידע השגוי יוצרים חוסר אמון במקורות המרכזיים.

אי התאמה בין פעולות להבטחות

עם הזמן, הובילו ההבטחות שלא קוימו על ידי המנהיגים שורה של אכזבות בקרב הציבור. מדובר במענה לא מספק לבעיות כלכליות, בריאותיות ואחרות שבולטות בתקשורת. התחושה היא שמה שהובטח לא מתממש והעדר שקיפות רק מגביר את החשדנות.

הקולות הקוראים לשינוי

במצב הזה, מאבקים ציבוריים ויוזמות אזרחיות צצות במטרה לשוב את האמון במקורות המידע ובמנהיגות. הציבור מחפש יותר מענה, בהירות ושקיפות בפוליטיקה ובחיים הציבוריים. ישנה תחושה גוברת כי יש צורך בשיח פתוח יותר ובתחזוק קשרים בריאים בין הציבור לבין המוסדות.

הדרך קדימה

על אף האתגרים הנוכחיים, קיימת תקווה כי ניתן לשנות את המגמה. זה דורש מאמצים משולבים מצד כל הצדדים – הציבור, המדיה והממשלה. הכללת קולות מגוונים והעברת מידע מדויק יותר עשויה לסייע בהגברת האמון הציבורי, שאבד במשך זמן רב.

לסיכום, כדי לשוב את האמון הציבורי, יש חובה לקחת אחריות ולבצע שינויים משמעותיים בחשיבה ובגישה של הגורמים המובילים במדינה