לואיס הר: "רק אחרי שכולם יחזרו אתחיל לחשוב על שיקום"

חוויה טראומטית של חטיפת לואיס הר

כששואלים את לואיס הר מה שלומו, הוא עונה מיד בשאלה: "את רוצה את התשובה האמיתית?" במצבו הנוכחי, "הכול בסדר" אינו אופציה. במילים שלו, "איך יכול להיות בסדר במצב הזה?" הוא מתאר את חייו אחרי 129 ימים בשבי, לאחר שהוחלץ במבצע הצבאי "יד זהב".

"כל דקה שם היא נצח", הסביר. לואיס מדגיש כי הוא עדיין לא הצליח להשתחרר לחלוטין מהטראומה, כשהוא מגדיר את מה שעובר עליו כ"לא פוסט טראומה, אלא טראומה חיה, יומיומית".

טיפול וקשיים לאחר החזרה

כדי להתמודד עם החוויות הקשות, לואיס פונה לטיפול פסיכולוגי. הוא מדבר על מצבים של הידרדרות ומתח, ושיתוף בתחושותיו עם המומחה שלו. "יש לי קשיי שינה, ואני מנסה לקחת כמה שפחות כדורי שינה", הוא משתף. הוא מוסיף כי הקושי הממשי טמון בידיעה שיש עדיין חטופים.

המציאות הביטחונית גם היא מהווה קושי להחזרה לשגרה. "חיים תחת אזעקות במשך 25 שנה. עכשיו גם מלחמה עם איראן," הוא ציין.

המשך המאבק למען החטופים

לואיס אינו עוצר. הוא מרצה, משתף את סיפורו ונאבק עבור שחרור החטופים שנותרו בעזה. הוא סבור שהשיקום האמיתי לא יכול להתחיל כל עוד הם עדיין שם. "לא ניתן לבנות על חילוצים – זו סכנת חיים אמיתית. הדרך היחידה להביא אותם היא הסכם לסיום המלחמה".

המוזיקה כריפוי

כחלק מהמאבק הפנימי שלו, לואיס מגלה שהריקוד מהווה חלק חשוב מחייו. "שבועיים אחרי ששוחררתי חזרתי לרקוד," הוא מספר. "אני רוקד בלהקה והיו לי הופעות בפסטיבלים. זה נותן לי כוחות להמשיך".

התקווה הייתה זו שהניעה אותו לאורך התקופה הקשה בשבי. "הייתה לנו אמונה. אמרנו לעצמנו: עם ישראל לא משאיר אף אחד מאחור," הוא סיכם.

יצירת "פסל התקווה"

אחרי השחרור מהשבי, לואיס צילם תמונה ליד פסל ה-HOPE במנהטן, שהתגלתה כמאוד משמעותית עבורו. הוא הסביר כי התמונה גרמה לו להבין את הצורך בתקווה ונורית צבע בחיים הקשים. מתוך הבנה זו, נולד רעיון פסל התקווה בכיכר, שנבנה בהתנדבות על ידי בני נוער בסיכון.

הוא מניח שלואיס, שפועל למען החוזרים, מציע לכולם לא לאבד תקווה. "אם כל אחד יעזוב – מה יישאר?".

לואיס יודע שהמאבק יימשך כדי להשיב את החטופים לביתם, והוא ממשיך לפעול מתוך אהבתו למדינה ולעם ישראל. "אני גאה להיות ישראלי", הוא חותם