למי יש עניין לא לדבר על המחיר שנשלם אם נפסיק את המלחמה עכשיו?

שיח פנימי בישראל: הדיון הציבורי על מלחמת עזה

שני ראיונות ששודרו ביום חמישי האחרון בכאן 11 וכאן ב', שיקפו את מורכבות השיח הפנים-ישראלי, גם בתחום התקשורתי והפוליטי. השיח, לעיתים באורח שיטתי, משרת את חמאס ומסתמך על מסד דל של עובדות. קל יותר לתאר את החברה הישראלית ככלל כמו מחולקת בין טובים לרעים, בין מי שמחפש שחרור חטופים ומי שמעוניין במותם, ובין השואפים לסיום המלחמה לבין תומכי הלחימה.

עמדות שונות בלהיטות להפסיק את הלחימה

בתוכניתם, ראיינו ישי שנרב וחן ליברמן את ח"כ רם בן ברק מיש עתיד, שהצהיר כי אם יש עתיד תצור את הממשלה, הם יפסיקו את הלחימה בתמורה להחזרת החטופים. בתגובה, ציין שנרב כי חמאס לא מתכוון להחזיר את החטופים אלא אם צה"ל ייסוג לחלוטין מהשטח.

במקביל, ראיינה קרן אוזן את סגן הרמטכ"ל לשעבר, דן הראל, שהשתתף בהפגנה הקוראת לסיום הלחימה. הראל הבהיר כי לסיום המלחמה יש השלכות על המצב הביטחוני, במיוחד לאור הדרישות שהציב חמאס.

סוגיות לדיון

כפי שנראה, הפערים בין העמדות השונות בישראל אולי אינם נרחבים כמו שניתן לחשוב. בעוד שלא מתקיים מו"מ מסודר, ניתן לאסוף תגובות שונות של בכירים בחמאס, שלעתים מציירות תמונה ברורה יותר של העמדה החמאסית.

למרות כמה קולות המתריעים על הסיכון לחטופים, יש לשאול גם את המומחים המובילים את הקריאה להפסקת המלחמה על התוצאות האפשריות של עמדותיהם.

קריאות להפסקת הלחימה

בחודשים האחרונים, קבוצת בכירים במערכת הביטחון פרסמה קריאה להפסיק את הלחימה. מדובר בראשי שב"כ, מוסד ורמטכ"לים שציינו כי המלחמה הפכה ללא צודקת ונושאת נזקים כבדים למדינה. תהיה לכך השלכה על המלחמה? השאלה העיקרית היא מה קורה אם המדיניות משתנה ואני המצב המלחמתי נשאר.

מדוע לא לשדר תכנים מחמאס?

בהקשר זה, ישנה מחלוקת בין ערוץ 12 לערוץ 14 בנוגע לשידור סרטונים המופצים על ידי חמאס. בעד השידור טוענים שהם משרתים את המטרה לעדכן את הציבור, אך יש המוטרדים מהאפשרות שהשידורים משמשים כלי תעמולה לחמאס.

לכולל המחלוקות והדיונים, ברור שדעת הציבור הכוונה בינה לבין המטרות המבצעיות של המלחמה מצריכה דיון נוסף.

המצב הנוכחי והתחזקות חמאס

ברקע השיח התקשורתי, חמאס ממשיך לפעול מתוך הבנה שהחטופים הם תעודת ביטוח עבורו. זו דינמיקה מורכבת, שבה כל צוות מדיה יכול בקלות לשמש כלי תעמולה בעצמו, גם אם איננו מתכוון לכך.

נראה שהתחושה הגוברת נגד העדפת השלטון הנוכחי אינה מתמקדת בעצם סיום האלימות, אלא על דרישות בלתי ניתנות להשגה שמתמקדות בשיח הציבורי.

בסופו של דבר, השיח הציבורי מצריך אמצעים קיפוחיים, כמו פתרונות ביטחוניים ומדיניים. קולות המשמיעים את המחאות בציבור לא תמיד משקפים את עמדות הציבור הרחב, וחשוב לזכור שהמציאות במזרח התיכון אינה פשוטה. רוב ההשפעה תקשורתית יכולה להיות מהותיות ואין עליהם לניפול לידי חמאס.

כך, כל שדר או סרטון חדש שצולמו על ידי חמאס, ידרוש מכולם לאתגר את עצמם, להתמודד עם המציאות הקשה ולמצא פתרונות במרחב המתוח