2025-02-26 19:14:00

המכתב שלא יקרא לעולם – לזכרה של שירי

זכרון וכאב

ב-509 הימים האחרונים, מאז שנחטפה משפחת ביבס, נחרתה בזכרוננו הטרגדיה הכואבת של שירי, אריאל וכפיר. באירוע המחריד, איבדו ילדים את הוריהם ומשפחה שלמה נקרעה ממקורותיה. מאות אלפים בישראל זוכרים את המילים שנשארו לא נאמרות, חיים שלא יימשכו וקריאות לשוב אל המובן מאליו.

בתוך הכאב, מתגלה זעקה עמוקה ואמונה שהקול של שירי לא ייעלם. ברחובות ישראל מתייצבים המונים, הנושאים דגלים וממלמלים תפילות, צובעים את הלב בכתום – צבע הכאב.

רגעי הטרגדיה

בתוך רגעי האימה, שירי מוצאת את עצמה אוחזת בילדיה, מנסה להעניק להם תחושת ביטחון. התמונות ממחישות את המציאות הנוראה, בה גברים חמושים קוראים לעברם, וכתונת פלאים מלווה באלימות ורוע.

כשהבית הפך לזירה של טרור, כל משפחת ביבס מוצאת עצמה נתונה בסכנה מוחשית. המילים שכתבה עו"ד איילת רזין, שהיו כאילו כתובות אתמול, מתארות את הכאב שכולנו חשנו ועל התהומות שנפערו.

זכרון כואב

ביום השחרור של ירדן, אב המשפחה, היה רגע שמח, אך זו גם הייתה דממה עזה. כשהוא חזר אל חיים ריקים, לא היו שם את ילדיו כדי לחבק. ״המשפחה נרצחה בעזה״ – מילים חותכות וסותמות. אלו הם רגעים בהם הכאב הופך למילולי, אך אין להם מענה.

ירדן חזר לעולם الוחש, מחפש את ילדים תוך כדי שמחכים אחריו, אך שברי מציאות התעוררו בתודעתו. איך אפשר להסביר למישהו שהסיוט שלו רק מתחיל?

זעקה ללא קול

הסיפור של שירי, אריאל וכפיר ממשיך לעורר שאלות רבות, לא רק לגבי החיים שנקטעו, אלא גם לגבי מה שהתרחש בזמן שהיו בשבי. האם הם זכו לחום אבא? האם שירי הצליחה לעודד את ילדיה באותן שעות קשות?

בזמן שישראל משקיפה לעבר העבר, קיומם של איום והאלימות ממשיך להוות מציאות בעידן הנוכחי. השיחות שנעשו, הזיכרונות שטופלו, כל אלו משקפים את המאבק להנחיל ערכים של חיים ושייכות לעתיד.

לסיום

בשעה שישראל מתאגדת סביב אירועים כואבים אלו, חשוב להביא את זיכרון המשפחה שנחטפה, ולשמור על קולם חיים. 正 文 独 样ителей в душía, внед petty–כנסונעצדים שירים – זה כל מטרת המכתב הזה, להעביר את הסיפור של שירי, משפחת ביבס ומשבר קיומי שהותיר פצע עמוק בנפש העם.

תגים: #שיריביבס #טרור #זכרון #משפחה #אלימות #ישראל #כתום #זכרוןכואב #קול_חיים