2025-02-20 22:10:00
הקרבה של שירי ביבס – על רוע ואומץ
ההקשר הכואב
שירי ביבס, אם שניסתה להגן על ילדיה מפני האימה, מציגה דוגמה עוצמתית לאומץ וא母י. בזמן שהתקפה צפויה מתקרבת אל ביתם, ידיה לא מרמות בכניעה, אלא מחזיקות חזק, מנסות לשמר את חייהם של ילדיה, אריאל וכפיר. התמונה שמציירת את המצב הזה היא של אמא לביאה מול רוצחים צמאי דם במציאות קנאית.
זעקת הקיום במדינת ישראל
התמונה של שירי וילדיה מעוררת רגשות עזים ומזכירה זיכרונות קודמים של ילדים שהיו במצבים קשים במלחמות. בעוד 80 שנה עברו מאז השואה, השנאה כלפי ילדים יהודים נמשכת בישראל המודרנית. סיפורם של שירי, אריאל וכפיר הוא סימן למלחמה הנוכחית, שגורמת לאנשים לשאול: היכן כולם? היכן אלוהים והאנושות?
הכאב והתחזיות לעתיד
מכת המילים והזיכרונות פונה אל הדיכאון שבחורבן הממשי בימים אלו, כאשר נגמר הסיפור של שירי והילדים בצורה נוראית. עם זאת, אנחנו כעם מחויבים לקום מחדש, להתאושש ולחקות את העוצמה בכאב. הניצחון שלנו טמון ביכולת שלנו לקום מחדש, להיות טובים יותר, רגישים יותר ולפעול לשינוי המציאות.
מחויבות לעתיד טוב יותר
ההתחייבות שלנו לשירי ולילדיה היא להבטיח כי ילדים כגון אריאל וכפיר יהיו הילדים האחרונים שיתפסו ברגעי כאב. עלינו להילחם בכוחות הרוע ולהבטיח שישראל תהיה מדינה חזקה, אכפתית ודואגת לביטחון אזרחיה. התמונה של ילדים משחקים בביטחון בניר עוז היא התמונה שאליה אנו שואפים.
חזון של תקווה
המילים האחרונות בהן אני רוצה לסיים מזרחיות לפתח תקוות חדשות. עלינו לפעול ולא מספיק לדמיין. אנו עם שיודע לקום, ונמשיך לחזות בתקוות חדשות, נוספות וקיימות במדינה שלנו.
תגים
שירי ביבס, חטיפות ילדים, ישראל, היסטוריה, כאב, תקווה, רוע, משפחות, מציאות