2025-02-20 08:53:00
שקט מהדהד, דמעות ודגלים: כיכר החטופים נצבעה בצבעי אבל וזעם
שינוי אווירה בכיכר החטופים
כיכר החטופים בתל אביב, שהייתה עדה בשבועות האחרונים לרגעי שמחה מהולים בכאב עם חזרתם של חטופים חיים, נצבעה הבוקר (חמישי) באווירה של אבל וזעם. באירוע, שלא כלל שידורים חיים או התרגשות מהולה בתקווה, התקבצו עשרות אזרחים שהניפו דגלים, עמדו כתף אל כתף ונשאו את כאב המשפחות ואת הכאב הלאומי כולו.
זיכרון והדרישה לצדק
במקום הובאו ארונותיהם של שירי ביבס וילדיה הקטנים, אריאל וכפיר, יחד עם ארונו של עודד ליפשיץ בן ה-85, ששבו מעזה. עבורם, אין עוד תקווה לשיבה לחיים; רק הדרישה לצדק, זעם על הזמן שחלף ודמעות על מה שאבד. "זה לא עוד יום של הפגנה", אומרת ליאת, תושבת תל אביב. "היום, אנחנו כאן כדי לומר בקול ברור – זה מאוחר מדי בשבילם, אסור שזה יהיה מאוחר מדי עבור האחרים".
תחושות של דאגה
ניצן, תושב תל אביב, מביט מסביב בעיניים דומעות ואומר: “אנחנו עומדים פה היום עם הארונות, אבל הראש כבר במקום אחר – איך מונעים את הארונות הבאים? מתי הממשלה תתעורר? כל רגע שעובר הוא עוד רגע שבו מישהו מהחטופים החיים אולי כבר לא יהיה״. תחושת הדאגה שוררת בין המשתתפים, שמבינים את הכאב שבאובדן.
שקט המחליף את השמחה
בזמן שבשבועות האחרונים הכיכר הייתה מלאה בדגלים ובתקווה זהירה, הפעם האווירה הייתה שונה. השקט המהדהד, מדליק הנרות ואנשים שעומדים בעיניים עצומות, מבטאים את הכאב של כולם. "באתי כי אני מרגישה מחויבות להיות כאן", אומרת דנה, שעובדת סמוך לבית המשפט. "הכאב הזה הוא של כולנו".
זירה לאומית של כאב
כיכר החטופים, שהייתה סמל להתנגדות ולדרישה להשיב את החטופים, הפכה לזירה לאבל לאומי. כמו כן, ככל שהזמן עובר, מספר האנשים בכיכר הולך וגדל. ללא נאומים רשמיים, רק כאב שמציף את הכיכר. יובל, שהשתתף כמעט בכל ההפגנות מאז תחילת המאבק, אומר: "אי אפשר לשתוק יותר. עכשיו זה הזמן. אין יותר מקום לדחיות. די. עכשיו מחזירים את כולם, בכל מחיר".
תגיות: חטופים, מלחמת חרבות ברזל, משפחת ביבס, עודד ליפשיץ