המהפכה שלא תתנרמל: קץ הציונות הפרגמטית

מבוא

מזל המהפכה הציונית היה, כנראה, שב-80 השנים הראשונות ניהלו אותה אנשים שידעו להכיר בצורך בפרגמטיות. הם ניצלו הזדמנויות, הקשיבו להיסטוריה, והתרחקו מהתנגשות ישירה עם תוצאות קשות. עם זאת, בשנים האחרונות נראה כי המסלול הפרגמטי הזה נעצר, כאשר ישראל מקבלת החלטות שמעוררות חשש לגבי הלגיטימיות הבינלאומית שלה.

הפרגמטיזם הציוני

ראשית, הפרגמטיסטים של הציונות לא היו אנשים ותרנים או אנשי שלום. הם השאירו את הכבוד הזה לקומץ אינטלקטואלים. ד"ר י"ל מגנס, הנשיא הראשון של האוניברסיטה העברית, הביע את עמדותיו החריגות באותה תקופה, כאשר טען שהציונים אינם צריכים להיכנס לארץ כמו יהושע בן נון, והיה מוכן להסתפק בהרבה פחות ממדינת לאום עם רוב יהודי.

הפרגמטיות הזו הובילה את מנהיגי הציונות לקבל תוכניות חלוקה, שכן לא היה טעם לדחות הזדמנות שלא הייתה מושלמת. הם היו תלמידים נלהבים של ההיסטוריה, שידעו שגבולות אינם נחצבים בסלע.

ההשוואות ההיסטוריות

במהלך ההיסטוריה, לא רק הציונות נתקלה בקשיים בגבולותיה. תנועות לאומיות רבות באירופה, כמו היוונים והפולנים, ניסו לבסס גבולות אידיאולוגיים ומעשיים, והשיגו תוצאות שונות. פולין, לדוגמה, כמעט הכפילה את שטחה לפני שנהדפה ומצאה את עצמה נאלצת להתמודד עם המציאות החדשה.

שינויים בהסכמות הבינלאומיות

בשנים האחרונות, ישראל עשתה צעדים שהישירות אל מחוץ לא רק למטרות הלאומיות שלה אלא גם להחלטות בינלאומיות. הכרזת שר הביטחון על הקמת 22 יישובים חדשים בגדה המערבית, לדוגמה, מצביעה על התנערות מהחלטת האו"ם מ-1947 על חלוקת הארץ לשתי מדינות. ההחלטה לא הייתה מחייבת, אך בהיעדרה, ישראל לא הייתה מקבלת הכרה בינלאומית.

השלכות אפשריות

במידה וישראל מתנערת מהחלטות כאלה, הדיפלומטיה שלה עלולה להיפגע. ניתן לשער כי העצרת הכללית של האו"ם תסרב לקבל את כתב האמנתה של משלחת ישראל. לא יהיה זה גירוש, אלא מהלך שיכול להוביל להפקעת הלגיטימיות הבינלאומית של המדינה.

סיכום

המהפכה הציונית, שהורבבה בידי מציאות פרגמטית במאה ה-20, נמצאת כעת בצומת דרכים. יש לקוות שהשינויים המתרחשים לא יתגלו כרגע ההיסטורי שאליו ייחשב הנאום ההספד של הקיום היהודי בארץ ישראל