התמודדות עם המלחמה – שיחה מעבר לים

שיח בין חברות

במקום קפה פריזאי, אני מתמודדת עם השאלות המתבקשות על המצב בישראל. החברות הצרפתיות שלי, שכמעט 40 שנה לא פגשו ישראלית, מתעניינות במצב ומביעות דאגה. "שמעתי מה קורה אצלכם, זה ממש נורא ואיום. כולם בסדר שם?" הן שואלות. אני מרגישה את משקל האחריות להסביר את המורכבות של המצב, ומחשבה מתגנבת – האם היו מדברות על המלחמה אם לא הייתי פה?

התלבטות בין תשובות

מולי מתייצבות שתי אפשרויות: האם לתת תשובה מלאה על האזעקות, המעקב בווטסאפ אחרי בני משפחה, הדילמות וההרס או לפשט את המצב ולהגיד בקצרה "כן, יש לנו הרבה מזל. כולם בטוחים ומוגנים". היא שאלה שנמצאת תמיד על פני השטח, ולפעמים התשובות הקצרות נראות כמו בריחה מהמציאות המורכבת.

מצב בטחוני לא פשוט

במקביל, בארצות הברית התפתח דיון מדיני סביב הנושא, כאשר שר הביטחון הישראלי ציין כי "דיקטטור כמו חמינאי לא יכול להמשיך להתקיים". און הפרסומים נודע כי טראמפ נמנע מאישור תקיפה בשל חוסר ודאות לגבי יעילות המפצחנים.

הכוונה לבעיות דחופות

בזמן שכולנו עוקבים אחרי החדשות, דאעש מנסה להחיות חוליות רדומות בסוריה ובעיראק, מצב המצביע על צורך לתת מענה לסכנות נוספות באזור, מעבר למלחמה הקיימת.

המורכבות של האחריות

בעוד אני מנסה להסביר את המצב לחברותיי, אני נתקלת במשקל האחריות שהשיחה הזו מביאה עימה. מדובר לא רק במילים אלא גם בהכנת הקרקע להבנת עמוקות יותר של החיים בישראל תחת מצב מלחמתי.

אי לכך, המילים שלי לפעמים מתמזגות עם הכאב שלי והקושי שבקיום יומיומי במציאות כה קשה