לא לאחסן את המתנות: למה חדרים מיוחדים בבית אינם צריכים להיות נוּדמים

לקחים עיצוביים מהסבתות שלנו

בשנים האחרונות, למדנו הרבה לקחים על עיצוב מקורי מהסבתות שלנו: פרחים טריים הם חובה; צבע הוא תמיד רעיון טוב; ותמיד יש מקום לכרית נוי שובבה. אולם, ישנם רעיונות מעיצוב העבר שאנחנו מעדיפים להותיר מאחור. אחד מהם הוא חדרים "לא נוגעים" שישמרו למקרים מיוחדים בלבד.

המהלך המסורתי שלנו זונחים

זיכרונות מתקופות שצפינו עם בני דודים בבית הסבתות שלנו כוללים חוויות מתוקות כמו חיפוש אחר פודינג קקאו במקפיא או חיפוש בתיבות תכשיטים. אבל היה אזור אחד שידענו שהוא לחלוטין מחוץ לתחום – הסלון וחדר האוכל הרשמיים.

החדרים האלה היו מוגדרים כמוקדי "לא נוגעים", עם Flooring משיש צבעי טסמתרה שמוביל לשטיח לבן רך. בסלון, הכריות נשמרו בזוית המושלמת ולצידם לא היה סימן של רטיבות על רהיטים מבריקים. ברגע שנכנסנו לחדרים האלה הרשמיים, לא הרגשנו שהם מקומות שנוח לנו להתרווח בהם.

מדוע נגן חזרה לעיצוב כך נראית

יש לי הערכה רבה לחדרים רשמיים (בעיקר משום שביתי כולל אזור מגורים אחד בלבד), אך איני מתלהב מהגישה המסורתית של "שמירה" על חדרים מיוחדים רק לכמה רגעים בשנה. בדיוק כמו המגמה הישנה של כיסוי רהיטים יקרים בניילון מפלסטיק, הרעיון שחלק מהחדרים צריכים להיות "שחוסנים" לרגעים ספורים בשנה נראה רחוק מאוד מחום האירוח שהציגו סבותינו.

האם יש טעם לשמור את הכלים היקרים רק כדי לא להשתמש בהם? בתים נועדו לשימוש, עם ארוחות משפחתיות שמסתיימות בטביעות אצבעות קטנטנות על השולחן ואירועים שכוללים spilled wine על השטיח.

למעשה, מה שזכור לי מהבית של סבתי אינו הסלון המעוטר שנשמר במדויק, אלא החדר מעץ הלוח, שבו זכרתי את סבי שספר לי סיפור שינה – מקרים שנחגגו הרבה יותר מהחגיגות בחדר הפורמלי.

בייחוד את המנהגים מהעבר, הגיע הזמן לשים בצד את המגבלות ולחזור לחיים האמיתיים שכוללים חום ונוחות בבית.