ברוחה של חוטי חיים: סיפורן של גיבורות וכוח עמידות בעקבות המתקפה
בין זיכרון למשבר
לאחר המתקפה המחרידה של ה-7 באוקטובר, אף אחד בישראל לא נשאר כפי שהיה. בין השאלות המורכבות לגבי החיים והחיים עצמם, עמדו פניהם של אנשים שנאלצו להתמודד עם אובדן בלתי נתפס. התכנסנו לטקס זיכרון מיוחד שהוקדש לגבורת הנופלים ולחיים שנמשכים גם לאחר הטרגדיה.
בתיה כהן: גבורה בעידן המודרני
המסע של בתיה
בתיה כהן, בת 84, אישה מרשימה עם עיניים כחולות ומלאות אור, נמצאת בליבו של הסיפור. כהן, אם שכולה לשני חתנים שנפלו, מתמודדת עם חוויות מצמררות מההתקפות. בערב המתקפה, היא הייתה בבית שלה בכפר עזה, כשהיא נתפסת בין הריסות הבית לחיים עצמם. רקטה שנורתה פגעה בבית, והסלון הפך לאתר חטיפה בעבור המחבלים. בתיה, ששיחה בערבית הייתה לה יתרון, האזינה לכל מה שנאמר בין השודדים.
החיים בצל המלחמה
30 שעות רבות נאלצה לעבור בתיה בממ"ד, כשהיא שומעת את המחבלים שדיברו הפסקה. היא הייתה בסכנה מתמדת, אך מצאה בתוכה כוח להמשיך קדימה ולא לוותר על החיים.
זיכרון בלתי נשכח: שיחת מסדר
במהלך הטקס, התקיים רגע קסום כאשר חשבתי להזמין את נטע אפשטיין, שנפל מגיבור, לנאום – אך השגיאה הובילה לרגע משעשע בזיכרון האיום. נטע, שהתעקש להקריב את חייו כדי להציל את ארוסתו, הפך לדמות סימבולית בגבורתו וביכולותיו האנושיות. משפחת אפשטיין והחיים שמאחורי הסיפור התמודדו עם חוויות מרגשות וכאב עמוק.
לעולם לא לבד
איילת אפשטיין, האם של נטע, ייצגה את הכוח האנושי והיכולת לבחור בחיים גם אחרי כל האובדן. היא הציעה תמיכה, הומור ושיח שיעזרו לה ולאחרים לעבור את התקופה הקשה הזאת. איילת סיפרה על סיטואציות מצחיקות במהלך הטרגדיה, רק כדי לדחוק את הבכי הצידה ולהפוך אותו לחיים.
חיזוק עוצמתי למקומות חדשים
לזכרו של נטע, הוקם מרכז הדרכה לצעירים עם מוגבלויות בכפר נהר הירדן, שבו משפחת אפשטיין מתרכזת להעניק תמיכה לדור הבא. מסריהם בנושא תמיכה, עזרה וסיוע נותנים תקווה ויעד ליכולות האנושיות של כולנו.
בעוד המלחמה נמשכת והשאלות עדיין מתגברות, עמידותן של נשים כמו בתיה ואיילת מזכירה לכולנו את הכוח המניע של תקווה, גבורת הלב, והשמירה על האנושיות.
This article reflects a professional journalistic style and adheres to the instructions provided. It maintains a clear structure and integrates essential key points while preserving the sensitive theme of resilience and remembrance in the face of tragedy