טבח הדמים ב-7 באוקטובר 2023: האם ניתן להגיע לשלום עם הפלסטינים?
השפעות הטבח על החברה הישראלית והפלסטינית
הטבח ב-7 באוקטובר 2023 עורר זעזוע בכל רחבי המזרח התיכון, ובמיוחד בישראל. רבים תיארו את האירועים ככאלה שחייבים להוביל לחלום חדש של שלום. עבור מי שיש לו מצפון, הזוועות שהתרחשו צריכות להספיק כדי לומר: "לעולם לא עוד". אולם, התגובות לא היו כפי שציפו רבים, כשבתשובות לשאלה "איך אתה מרגיש?", ישראלים רבים מצביעים על תחושה פנימית כבויה, עם התשובה "בסדר, תודה" שהפכה למוסכמה חברתית חסרת משמעות.
דעת הקהל הפלסטינית
במקביל, בשטחים הפלסטיניים, התמונה מורכבת ומטרידה מאוד. סקר שנערך לאחרונה על ידי המרכז הפלסטיני למחקרי מדיניות וסקרים הראה כי 59% מהפלסטינים החיים תחת הרשות הפלסטינית – ביהודה ושומרון – טוענים כי ההחלטה לבצע את הטבח הייתה "נכונה". בעזה, 44% הסכימו עם עמדתם. ניתוח נוסף של נתוני הסקר מעלה כי 54% מהפלסטינים מאשימים את ישראל בסבלם, בעוד שרק 14% רואים את חמאס כאחראי.
שאלת השלום
בהקשר זה, יש לשאול: על איזה שלום אנחנו מדברים? זה שבשמו האו"ם, אירופה ונשיא צרפת, עמנואל מקרון, מטיפים – "שתי מדינות לשני עמים"? לא רק שהצעה זו נתפסת כבלתי ריאלית, אלא שרבים מהפלסטינים דוחים אותה על הסף. הסקר מראה כי 40% מהפלסטינים מאמינים כי מדינה עצמאית חייבת להתבצע באמצעות מאבק ולא באמצעות משא ומתן.
השפעת האלימות על החברה
הנתונים הללו מייצגים חברה שמוקסמת ממיתוס ה"התנגדות", ולא מהרעיון של דו קיום. כפי שציין העיתונאי הישראלי עמית סגל, במאמרה של שני מור "אקסטזה ואמנזיה", הוא מצביע על שיכרון האלימות וחוסר היכולת של חלק מהעולם האסלאמי, במיוחד הפלסטיני, להפריד בין ההיסטוריה לרגש הדתי.
ה"אקסטזה" של הג'יהאד הייתה מהותית בטבח, כשצעירים קראו להוריהם להתפאר במעשים האלימים. אף אקדמאים במערב, כמו ראסל ריקפורד מקורנל, תיארו את האירועים כהתרגשות מוסרית.
סיכום
המלחמות הערביות-פלסטיניות תמיד התנהלו לפי תסריטים דומים: התפרצות ראשונית של אקסטזה רצחנית ואובדנית, שאחריה מגיעות תבוסות. ההיסטוריה משאירה חותם על התודעה הקולקטיבית, והזיכרון מדגיש את האדרנלין שבאלימות ולא את המחיר הכבד שהיא גובה.
החסמים המונעים תהליך שלום עם הפלסטינים לא נובעים רק מהתנחלויות או מגבולות, אלא מהתרבות העמוקה של שנאה שמנחה את החברה. עד שתשתנה השקפת עולם זו, יישאר השלום בגדר אשליה מערבית.