מה למדנו השבוע: ישראל לא שוכחת, אבל היא גם לא מספיקה לעבד
תובנות מחודש אוקטובר בעקבות רצח רבין
במסגרת ציון שלושים שנה לרצח רבין, השבוע נחשפה אמת עמוקה יותר: ישראל לא חיה לאחר האירועים ההיסטוריים, אלא חיה בתהליך מתמשך המלווה בכאב מתמיד. בשנים האחרונות, הדיון סביב הרצח חזר בכל שנה, אך השנה הדיון לא נעצר להתבוננות מחודשת.
במקום עיבוד רגשי מחדש, עם שיח בדבר האשמות וצדדים, העם המשיך הלאה. הקצב המהיר האופייני לחברה הישראלית לא מאפשר לעבד את הנסיבות שעברנו.
חזרה לאירועים
חוויות כואבות נשארות עם הציבור, לא בדו"ח היסטורי אלא כתנועה חיה בנפש הלאומית. במסגרת השבוע, לא התמקדנו בדיון סביב רבין עצמו, אלא בחוויות טראומטיות אחרות המעסיקות אותנו: הקיטוב החברתי, רעש בלתי פוסק ברשתות החברתיות והקושי להקשיב אחד לשני.
הזיכרון הפך לתהליך טכני.
הכאב נשאר קרוב
השיח הציבורי, המתח בין ימין לשמאל, הפך גם למאבק זהותי. בעידן בו הפחד מהפסד זהות ומדינה גובר, השיח על העבר שולי, בעוד הכאב החדש לא נמצא בשיח הציבורי.
כך, במקום שחזור של העבר, ניתן מקום לרגעי עצירה שבהם אפשר פשוט להרגיש ולא למהר לתקן. רק כשלא ממהרים, מתאפשר תהליך העיבוד הנדרש.
סיכום
ישראל זקוקה למחזור הפנימי הזה; לרגע נוסף של התבוננות ועיבוד הרגשות מבלי לרוץ קדימה. בשיח על הכאב יש צורך בהכרת המצב וביכולת להרגיש את רגשותינו האמיתיים.
תגיות
#ישראל #רצחרבין #כאבלאומי #חברהישראלית #זיכרון #היסטוריה #עיבודרגשי #קיטוב #זהות