לחרדים יש זכות להפגין, אבל במקום שבו אין כיכר – יש אנרכיה

המהות של כיכרות והדמוקרטיה

במהלך ההיסטוריה, הכיכרות שימשו כמוקדי מפגש ציבורי וביטוי דמוקרטי. מהאגורה שבאתונה ועד כיכר השבת בירושלים, הכיכרות ייצגו את הלב הפועם של הדמוקרטיה, מקום שבו האזרחים יכלו להחליף דעות ולהשפיע על מהלך העניינים. כיום, במדינת ישראל, מציאות זו אינה מתממשת, ויש תחושה שהמרחבים הציבוריים נעלמים.

הקהילה החרדית והיחס לחוקי המדינה

הקהילה החרדית בישראל בעוד שהיא תלויה במוסדות המדינה, חשה לעיתים הרגשה של ניכור והיעדר אמון במערכת. תוצאות המתח הזה נראות באירועים קשים כמו אסון מירון והלוויות המוניות שהובילו לרמיסת משתתפים. כאשר אין מרחב פיזי לשיחה, מחאות מתפזרות לכבישים והופכות לאנרכיה.

הכנסת תכנון ציבורי

כדי למנוע חזרתיות של אלימות וכאוס, יש צורך במרחבים ציבוריים מתוכננים היטב, המאפשרים דיאלוג ודיון. כאשר הציבור יכול להרגיש מסופק, השיח הופך לבריא יותר. הכיכרות של הערים הגדולות בעולם, כמו כיכר הרפובליקה בפריז וכיכר קטלוניה בברצלונה, משרות אתגר טקטוני לפוליטיקה המקומית שלה.

כיכר השבת: סמל למאבק

כיכר השבת בירושלים, שהפכה עם השנים לסמל למאבק בין עולמות, לא הייתה מעולם כיכר במסגרת תכנונית. היא "נולדה" בזכות הציבור, עד שהפכה למקום מרכזי לביטוי זהות ולקולקטיביות. כשחסרים מרחבים ציבוריים, המאבק עובר לרחובות, מה שגורם לתסכול ומתגבר את השנאה.

תכנון המדינה והצורך בכיכרות

הרעיון של כיכר דמוקרטיה ישראלית הוא קריטי להחזרת האמון בין ציבורי השונה במדינה. כיכר כזו צריכה לשמש כמרחב לביטוי חופשי ותורם, שבו כל הקבוצות יוכלו להרגיש מחוברות ולא מנותקות מהשיח המרכזי.

סיכום

לחרדים יש את הזכות להפגין, בדיוק כמו לכל אזרח אחר. דמוקרטיה אמיתית נמדדת ביכולת של כל קבוצה להישמע, ולא בעוצמת הקולות של רוב השלטון. כשאין מספיק מרחבי כיכר המאפשרים שיח, כל התאספות נראית כאיום וכל מחאה ככאוס. עלינו לחשוב מחדש על השיח הציבורי בישראל ולהקים כיכר דמוקרטית שתשיב את מרכזיות השיחה הציבורית.