שיעורו של הרב ברוך רוזנבלום: "שודרגו" נכדי יעקב לבנים?
שנים מאושרות במצרים
בפרשת וַיְחִי, אנו לומדים כי שנותיו האחרונות של יעקב בארץ מצרים היו השנים המאושרות בחייו. עד הגעתו למצרים, יעקב חווה חיי טירדה וצער, בין אם היה זה מכיוונו של עשיו, לבן, דינה או העלמותו של יוסף. רק במצרים יכל יעקב למצוא שלווה, כפי שמציין החזקוני: "כל שאר שנותיו וחייו לא היו חיים".
הסיבה לציון שנות חייו במצרים
בעל הטורים שואל מדוע התורה משיבה ומזכירה את שבע עשרה שנותיו של יעקב במצרים, כאשר בפרשה הקודמת כבר נאמר כמה שנים היו לו כאשר הגיע לשם. הוא מתרץ כי יש כאן רמז לשנים שבהן יוסף, במהלך חייו, סיפק ליעקב כלכלה והגנה, וכך נהנה יעקב מ-17 שנות חיים מאושרות אלו.
בקשתו האחרונה של יעקב
כאשר התקרב מותו, קרא יעקב ליוסף והשביע אותו שלא יקבר אותו במצרים. רש"י מציין שלוש סיבות לכך: ראשית, עשן הכינים שעתיד להיווצר מעפר מצרים; שנית, סבל הקימה לתחייה מחוץ לארץ; שלישית, חשש שיעשו ממנו עבודה זרה לאחר מותו.
ברכת הבנים: אפרים ומנשה
בזמן שהיו איתו יוסף ושני בניו, מנשה ואפרים, טען יעקב כי "שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך, לי הם, אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי". זהו רגע משמעותי וטעון, שכן הוא מקנה להם מעמד של שבטים, מה שמאלץ אותנו לשאול: מה זכו מנשה ואפרים כדי לחזור למעמד זה?
הסבר על קבורת רחל
יעקב מתנצל בפני יוסף על כך שלא קבר את רחל, אמו, במערת המכפלה, אלא בדרך. הוא מסביר שהעביר את גופת רחל שם על פי רוח הקודש, כדי שהיא תהיה לעזרה לעם ישראל בשעת צרה.
הקשר עם ראובן
כאשר ראובן העביר את מטתו של יעקב לאוהל של אמו לאה, הוא עשה זאת מתוך רצון להכות את בעלה של אמו. המעשה הזה הביא לכך שמעשהו ישפיע על הילדיו שצפויים ליפול למעמד פחות בחיים. מתוך כך, יעקב לקח את הבכורה מראובן והעניק אותה ליוסף, שלא כעונש אלא על מנת שהשבטים לא יפגעו.
המורכבות בין המציאות לחזון
ראובן ידע כי יעקב לא יצפה שהנכדים שלו לא יגיעו לעולם בגלל המעשה שביצע. כאשר יוסף נעלם, ראובן צעק, "הנער איננו, ואני אנא אני בא", מה שמעיד על הכאב והסבל של ראובן בעקבות המעשה ואי-הצלחותיו בגידול הילדיו.
סיכום
כפי שהראה הרב רוזנבלום, סיפור זה מעודד חשיבה עמוקה על בחירות, אחריות ותוצאה. המורכבות בין הסיבות שבגינן שודרגו נכדיו של יעקב לבנים מצביעה על התארגנות משפחתית מורכבת בצורה שיכולה להדהד עד היום