חמש הרגלים ישראליים שישנו את חייך

פוליטיקה היא אישית

בישראל, הפוליטיקה איננה ספורט אבסטרקטי או מופע מרוחק. הממשלה נוכחת בחיי היומיום של התושבים – בסופרמרקט, בכבישים, בבתי הספר של הילדים, ובמיוחד בזמנים של מלחמה. בגלל קרבתה של הפוליטיקה לחיי היומיום, לישראלים יש גישה ממוקדת ואחראית יותר לנושאים פוליטיים. הם לומדים להבדיל בין מה שמשמעותי לבין רעש מיותר, ושואלים את עצמם אם הנושא משפיע על חייהם או על הקרובים להם. כנגד ההנחה שככל שהאדם יותר קרוב לפוליטיקה, כך הוא יותר מתעניין, ישראלים לא נשאבים למחלוקות פוליטיות בעולם הרחוק אלא מתמקדים במה שקשור לארץ שלהם.

לחקור את הס authorities

בישראל, חקירת סמכות איננה חוצפה אלא חלק מהעיצוב החברתי. שיחה בין עובדים בכירים לאמצעים זוטרים, או בין תלמידים למורים, מתאפיינת בשאלות ובבדיקות מתמידות. הישראלים מאמינים שסמכות צריכה להרוויח את הלגיטימיות שלה כל הזמן. תהליך זה יוצר חיכוכים פורים שמאיצים רעיונות ובודקים הנחות מוקדמות. בעיני הישראלים, ניהול הסמכות הוא פרסונלי ואינה נבדלת בין מעמדות.

כאשר מוסר פוגש מציאות

ישראל היא חברה עם יסוד מוסרי חזק, בעיקר בעקבות הקורבה לתוצאות של פעולות מלחמתיות. כמעט כל ישראלי מכיר מישהו ששירת, נפגע או נהרג. קרבתם של האירועים גורמת למוסריות קפדנית, בה מחירים של החלטות נמדדים בחיים. בשיח הישראלי, מלחמה נתפסה מאז ומתמיד בשפה של טרגדיה ולא של תהילה. לחיות בסביבה שבו קיים כך מציב אתגר עוצמתי לחשוב על ערכים מוסריים באורח ברור.

לאלתר קודם, לארגן מאוחר

ישראל מתנהלת על פי עקרון האלתר; אנשים מניחים לרגע אחריות לפני שדורשים אישורים. בזמן חירום, השאלה הראשונה איננה "מי אשם?" אלא "מה צריך לעשות כאן ועכשיו?". בתרבות הצבאית הישראלית, ישנה הכשרה להסתגל ולפעול תוך כדי תנועה. דינמיקה זו משפיעה גם על איך מתנהלת מערכת החינוך, שבה מורים מתאימים את השיעורים בהתאם למצב הנתון.

אופטימיות רדיקלית ובלתי ניתנת לערעור

ישראלים אומרים "יהיה בסדר" (Yehiyeh beseder) בתדירות שמזכירה ברכה, משום שאין להם זמן לפאניקה. החברה הישראלית פוגשת בעיות באמונה שאפשר לפתור אותן, שהן חלק מהקיום הקשה. דעה זו מתבססת על ההיסטוריה הארוכה של העם היהודי, שהתמודדות עם מצבים בלתי אפשריים היא חלק מהפנמה של זהותם.