חששות לפני טיסה למיאמיamid הארץ

כנס המועצה הישראלית-אמריקנית

אני מודה, השבוע האחרון היה מהשבועות האגואיסטיים ביותר בחיי. הזמנתי לפני כמה חודשים להשתתף בכנס המועצה הישראלית-אמריקנית (IAC) במיאמי, פלורידה. בדרך כלל אני מרגיש לחוץ ועסוק בעבודה עד כדי כך שאני מסרב להזמנות שמוציאים אותי למשך שבוע מהאקטואליה הישראלית. אך הפעם, לאור הגעתו של חבר טוב מלוס אנג'לס לכנס, החלטתי לחרוג ממנהגי ולהסכים לצאת.

המתיחות באיראן

במהלך השבועיים האחרונים, החלה הפגנה המונית נגד המשטר האיראני, מה שגרם לדאגות בקרב ישראלים רבים, וביניהם גם אותי. בניגוד לרבים אחרים, אני זכרתי כי לפני כשבוע אמר דונלד טראמפ, נשיא ארצות הברית, שאם המשטר האיראני יפעל להריגת מפגינים, הוא לא יעמוד מהצד. התחזיות היו לאופטימיות, והיו חששות שמתקפת טילים איראנית תתרחש בזמן טיסתי למיאמי.

הלחץ בדרך לטיסה

כשהתקרבה הטיסה, התחיל ללחוץ בי המתח. ניסיתי לאסוף מידע כתבים ביטחוניים את ערוץ 14, בניסיון לפענח האם הטיסה תצא לדרך או שהמציאות עלולה לחייב אותי להיות במקלט. התחננתי שדונלד טראמפ יתמהמה במסע הצבאי ולא יגרום לי לנפילה בטיסתי.

דחיפות האירועים

ביום הטיסה שלי, הגעת ההודעה שבישראל מעריכים שטראמפ מתכוון לתקוף באיראן. במקביל, האיראנים הודיעו שהתגובה על כל תקיפה אמריקנית תהיה חריפה. בלבול המתיחות והפחד המתמשך מכל שינוי אפשרי הכניס אותי לאווירה קשה ביום הטיסה, והיה לי קשה להרגיש בנוח שהזמן שלי במיאמי כה קרוב.

מסקנות אישיות

במיוחד כשאני שוקל את כל המהירות והלחץ, נותרה בי תחושת בחילה על התמקדות בבעיות האישיות שלי, כשבעולם חוץ מזה קורים אסונות ותמורות קשות הרבה יותר. אך אני מקווה שכשאתם קוראים שורות אלו, אני במיאמי, חוגג את חופשתי בעונג ולא במקלט.

אני יודע שזה אולי נשמע אגואיסטי בפומבי לדבר על רגשותיי בעיצומם של אירועים בינלאומיים קשים, אך אנו בני האדם מה זה אם לא היכולת לגלות חמלה גם כלפי עצמנו.