גם אני לא יודע אם אחזור בחיים

המציאות האלימה בחברה הערבית בישראל

בעשור האחרון, החברה הערבית בישראל חוותה שינוי דרמטי בהקשרים של אלימות ורצח. כעיתונאי שמסקר בהרחבה את מקרי הרצח בחברה זו, מצאתי את עצמי מתמודד עם מציאות בלתי פוסקת של פשיעה. במהלך השנים האחרונות, הדיווחים שלי התמקדו יותר ויותר בחפים מפשע שנפלו קורבן לירי של עברייני פשיעה, אך עם ההחמרה במצב, התוכן הנדרש לסיקור הפך להוליך למקומות אחרים.

עלייה באלימות ובפשיעה

עליית האסטרונומיה בפשיעה אינה רק תופעה אקראית; היא משקפת מציאות קשה שבה משפחות פשע משתלטות על עסקים ועל חייהן של משפחות רבות. אנשים עדים לאיומים יומיומיים ומעבר לכך, סחיטה: "או שתעשו מה שנרצה, או שנרצח אתכם." אלימות זו מגיעה למפתן כל בית ומשפיעה על חייהם של אנשים רבים.

פניה מהמשפחות

לא אחת קיבלתי שיחות והודעות מאמהות שמביעות חשש עמוק לחייהן ולחיי בני משפחתן. הן סיפרו לי: "אין לנו שום קשר לסכסוכים, ובכל זאת אנחנו חוששות לחיינו." השיחות הללו הפכו מציאות שמלווה אותי יום-יום. הפחד לא פוסח גם עליי, כעיתונאי שמסקר את התופעות הללו ולפעמים אני מוצא את עצמי גם זוכה לאיומים.

איזון בין תפקיד העיתונאי לבין מחויבות אישית

חובתי כעיתונאי היא לשקף את המציאות, גם אם היא קשה וכואבת. עם זאת, אני גם אב ואיש משפחה. בכל יום שאני יוצא מהבית, החשש מהלא נודע מלווה אותי. הפשיעה, שהפכה לחלק אינטגרלי מהחיים, הפכה יותר ממוסדת ומאורגנת. משפחות הפשע מתנהלות ממש כמו חברות, מה שמקשה על התמודדות עם הבעיה.

ביקורת על מערכת האכיפה

המשטרה מדווחת על יכולות מוגבלות להגן על אזרחים חפים מפשע, מה שמוביל לייאוש בקרב הציבור. הרגשת חוסר האונים מול הפשיעה היא רווחת, ורבים ששלחו לי את סיפוריהם ביקשו שאספר את סיפורם. הם מודעים לסיכון וסבורים שיש תפקיד סמוי שאני בתור עיתונאי יכול למלא.

המאבק להוציא את החברה הערבית מהבוץ

למרות הייאוש והחששות, אני מצאתי תקווה בתודעה שהצלחתי לתרום למאבק בפשיעה. אני ממשיך לתעד את סיפורה של החברה הערבית ואני נשאר מחויב לעבודה זו. "אני מוכן לפיוס", אמר לי אחד מראשי המשפחות הפשע, והוא לקח על עצמו אחריות על קורבנות שנפלו לצד שלו. דבריו הדגישו את הכמיהה לשלום, גם אם הדרך לשם קשה וכואבת.

הקול שלי ושל אלו שאני מייצג אינו רק אישי; הוא משקף קבוצה מדוברת אך זנוחה, המבקשת חיי הגונים. בימים קשים אלו, יש בי באומץ להמשיך ולהשמיע את קולם של אלו שמסכנים את חייהם.

למרות החשש והיימיה, חובתנו כעיתונאים היא להמשיך ולהיאבק בעד החברה שלנו, לדרוש שינויים ולקוות לעתיד טוב יותר.