מדינת ישראל לא רואה בי יתומה

המאבק המיותר של יתומי צה"ל

סיפור אישי ותחושות של יתומה לא מוכרת

הילה ציאון, עורכת הנדל"ן של start וידיעות אחרונות, מתארת את תחושת היתמות שלה מול מדינת ישראל, אשר לא רואה בה יתומה. הילה איבדה את אביה, שלמה בקמייסטר, בקרב בסולטן יעקב, והייתה בת 11 חודשים בלבד. במשך השנים, גם אמה וגם אביה החורג, מיכה ציאון, נפטרו, והילה מצאה עצמה מתמודדת עם אובדן של שלושה הורים, אך אינה נחשבת ככזו על פי ההגדרות הממשלתיות.

החוק וההכרה בלעדי יתומי צה"ל

החוק המהותי, חוק משפחות חיילים שנספו במערכה, נחקק בשנת 1950 והיה מנותק מההכרה ביתומי צה"ל מעל גיל 21. רק לאחרונה, בשנת 2021, הוקמה ועדה ציבורית לבחינת מעמד יתומי צה"ל, אך עדיין ישנו קיפוח משמעותי. לאחר שהוועדה הניחה מסקנותיה, משרד הביטחון החל לקדם תיקוני חקיקה להכיר ביתומים מעל גיל 21, אך קבע מגבלת גיל של 40 להכרה כיתומים.

קריאה לשינוי מדיניות

הילה שואלת את מקבלי ההחלטות כיצד הם יכולים להמשיך להזניח את המעמד של הקבוצה הנרחבת של המשפחות השכולות, תוך הכרה בכך שאין התיישנות על השכול. "כשחגגתי 40, לא פסקתי להרגיש יתומה," היא מדגישה. "אז מדוע המדינה הופכת אותי לשקופה?"

יתומים לעומת החברה הישראלית

בבחירה לרגישות הכאב שבאובדן, ישנה תחושה של בידוד בתוך החברה הישראלית המוטרדת ממלחמות ופיגועים. הילה מציינת כי ישנם כ-11,000 יתומי צה"ל מעל גיל 40, העניינים ההיסטוריים של הקבוצות השכולות חייבים להיכלל במסגרת ההכרה הממשלתית.

הניסיון לחזק את הקול של היתומים

חשוב שמדינת ישראל תראה את היתומים לא רק ככלי סטטיסטי, אלא גם כאנשים שזכו לשאת בעולו של משבר מתמשך. החברה כולה חייבת לקבל את המחויבות להעניק תמיכה אמיתית ואת ההכרה המגיעה למי ששילמו מחיר כבד בעקבות שירותם הצבאי.

סיפור זה ימשיך להוות מאבק חשוב בעקבות העדכונים במדיניות הממשלתית, ובעידן שבו הכאב כל כך טרי, הקול של היתומים חייב להישמע.