רוני קיסין: "היו לנו סימנים – איפה הייתה הצבא?"

חוויות מהתקפה על קיבוץ כרם שלום

רוני קיסין, חברתו בצוות רפואי חירום מקיבוץ כרם שלום, מדברת לאחר שחרור חקירת הצבא על התקיפה על קהילתה. "הדוח לא מחזיר אותי ליום הזה – כי אנחנו עדיין חיים בו," היא אומרת. "עד שאוכל לחזור הביתה, אני עדיין תקועה ב-7 באוקטובר. החקירה לא גילתה לנו הרבה. היה שם חצי קבוצת חיילים, אבל הם פשוט לא יכלו להתמודד עם המספר העצום של המחבלים."

קיסין משתפת את חוויותיה האישיות מאותו יום קשה. "למזלנו, החלק בקיבוץ שבו הבית שלי ממוקם לא הושפע ישירות על ידי המחבלים," היא נזכרת. "אבל באותה עת, צוות החירום האזרחי היה תמיד קרוב. בסביבות השעה 8:30 בבוקר, בעלי יצא להביא אוכל לבת שלנו, שהייתה לבדה עם שני תינוקות – הכי קטן רק בן שישה שבועות. בדרך חזרה, הוא פגש חברי צוות ערנות שביקשו מים. הבנו להם מים ועוגה לאנרגיה."

חוסר התקשורת ביום ההתקפה

בהמשך הדברים, קיסין מציינת כי במהלך היום לא הייתה תקשורת רשמית שהזהירה את התושבים על המחבלים הנמצאים בתוך הקיבוץ. "לא ידענו עד כמה המצב קשה. רק בסביבות השעה 10:45 בבוקר, כשבעלי – קצין ביטחון לשעבר – קיבל שיחה שאמרה שיש אנשים פצועים קשה, התחלנו להבין את היקף המצב."

סימנים מוקדמים לפני ההתקפה

קיסין גם מתארת את האווירה המאיימת לפני 7 באוקטובר. "הייתה תחושה באוויר שמשהו הולך לקרות. לפני סוכות, חברה סיפרה לבני משפחה שבאי לא להגיע כי משהו עומד לקרות. כמה ימים לפני שמחת תורה, בעלי נפגש עם חבר, קצין הביטחון מקיבוץ הולית, וסיפר לו להתכונן לאמסמוניציה. ביום חמישי לפני ההתקפה, חזרנו מאירוע משפחתי וראינו אורות משטרתיים ביער ריימן. לא ידעתי אפילו שהייתה שם מסיבה. שאלתי את בעלי אם יש מלחמה שלא סיפרו לנו עליה."

"היו לנו סימנים שאנחנו גרים קרוב לגבול," היא מוסיפה. "היו סימנים. אני פשוט לא יודעת איפה הייתה הצבא ברגע הזה."

געגועים לבית

כעת, כשהיא displaced, קיסין מתגעגעת לחזרה לביתה. "אם יכולתי לחזור מחר, הייתי עושה זאת – אבל השיפוצים עוד לא התחילו. אני וביתי מקוות לחזור עד סוף שנת הלימודים. אני מתגעגעת לזה מאוד. ביקרתי בקיבוץ השבוע והרגשתי את המשיכה של האוויר, המקום – זה חלק ממני.